לעמוד הבית אויגן מיכאליס

לעמוד הבית אויגן מיכאליס

 
סמל העיר המבורג בתקופת הנאצים 1933- 1945
"בסוף יהיה ניצחון".
סמל הרייך השלישי.

 
יהודים אורחים בלתי רצויים
 הידנבורג בחר בהיטלר כקנצלר. שנת 1933
 
פלקט תעמולה להיטלר
היהודי מחרחר המלחמה. שנת 1943.
פלקט מהסרט האנטישמי "היהודי הנצחי" שנת 1940.
"אתה החזית" שנת 1940.
"במיוחד אתה" (התגייס ליחידות ה-SS). שנת 1944
מחוסר עבודה. שנת 1941.
    עמוד הבית > הקהילה היהודית >> 6. הקהילה היהודית בהמבורג
                            בתקופת הנאצים 1933 - 1945.
 

 

ביום 30 בינואר 1933 התמנה אדולף היטלר לתפקיד הקנצלר של גרמניה. בהמבורג עצמה החל הסחף בדמוקרטיה של הסנט (בית הנבחרים) והמוסדות העירוניים עוד לפני הניצחון של מפלגת השלטון הנאצית. מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציליסטית הגרמנית (Nationalsozialistic Deutsche Arbeite Prtei NSDAP) עלתה לשלטון בבחירות הכלליות לרייכסטאג שנערכו ב-5 במארס 1933. ביום 8 במארס 1933 נבחר מחדש הסנאט של המבורג וכלל את נציגי המפלגה הנאצית, בעקבות זאת נגוזו כל תקוות יהודי המבורג להגנה מהמדינה.

 

סמל הרייך השלישי. 1933- 1945

מדים ואותות צבאיים נאציים

 

הטלת חרם אנטישמי חברתי וכלכלי.

האפליה האנטישמית נגד היהודים התחילה ביום 1 באפריל 1933 עם הטלת החרם הלאומי על כל העסקים של היהודים. החרם אורגן ויושם בידי הס.א – פלוגות הסער הנאציות - ויחד עם פעולות עצמאיות נגד רופאים ועורכי דין יהודיים, היה לצעד הראשון במדיניות החרם האנטישמית של המשטר הנאצי. כמה ימים אח"כ, ב-7 באפריל 1933, חוקק ה"חוק להשבת הפקידות על כנה" (Berufsbeamtengesetz) שכלל את הסעיף ה"ארי" [ארי או Aryan בהגדרה הנאצית: "בני אדם מגזע ארי הם שונים ועליונים לבני אדם מגזע שמי נחות". א.ג.]. עקב תחולת התנאי ה"ארי", ניתן היה לסלק מהשרות הציבורי גם עובדים קבועים. עובדי ציבור שלא היו ממוצא "ארי", כלומר "יהודים" פוטרו כולם מהעבודה. תקנה מקבילה המתייחסת לעורכי דין, נוטריונים, רופאים ויועצי מס התקבלה מיד אח"כ. אגודים מקצועיים ומועדוני ספורט יישרו קו והכניסו את הסעיף ה"ארי" בתקנות החברוּת שלהם. בעקבות זאת, הפכו מורים יהודיים, פרופסורים ועובדים אחרים של המערכות הציבורית למובטלים. עסקים גדולים של גרמנים פיטרו גם הם – אם כי באופן לא חוקי (בשלב זה..) מועסקים יהודיים. רופאים יהודיים הוצאו מרשימת המוסמכים של חברות הביטוח הרפואי הציבורי, ונאלצו להגביל עצמם לפרקטיקה פרטית.
תוך זמן קצר נותקו היהודים מכל קשר תעסוקתי, כלכלי וחברתי עם האוכלוסייה הלא-יהודית. בנוסף להגבלות על התעסוקה, ננקטו צעדים כדי למנוע מיהודים להשיג התמחות והסמכה מקצועיים. באפריל 1933 פורסמה תקנת ה"נומרוס קלאוזוס" עבור תלמידים וסטודנטים יהודיים. שיעור ה"לא אריים" בהשכלה הגבוהה הועמד על 1.5%. שיעור התלמידים היהודיים בכל מוסד חינוכי כלשהו הוגבל ל-5% בלבד. עדויות מתלמידים יהודיים מעידות על האפליה שהחלה להינקט נגדם בבתי הספר של המבורג. בקיץ 1933 התחילה הקהילה היהודית לרכז ולקלוט את כל התלמידים היהודיים בבתי הספר שלה. אחרי הפוגרום של ליל הבדולח בלילה שהין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, הוצאה תקנה האוסרת לחלוטין על ילדים "יהודיים" ללמוד בבתי ספר גרמניים. תלמוד תורה הפך להיות בית הספר היהודי היחידי בהמבורג.

 

"גרמנים לא קונים אצל יהודים". ליד החנות של אייזיק גצל. אפריל 1933.

 

חוקי נירנברג.

בקיץ 1935 שטף גל חדש של הסתה לתסיסה אנטישמית, מלווה בהשתוללויות מבוימות ומתוכננות וחרם כלכלי. ככל הנראה, ההתערבות של שר המסחר הילמאר שאכט מנעה עד כה את הפעלת תקנות ה"אריזציה" על כל המרחב הכלכלי. ב-15 בספטמבר 1935, יום כינוס ועידת המפלגה הנאצית, אושרו חוקי נירנברג. היו אלה שני חוקי יסוד שהעניקו בסיס חוקי להמשך סילוקם של היהודים מכול תחומי החיים בגרמניה ולקידום המדיניות האנטי-יהודית. החוק הפך את היהודים לאזרחים מדרגה שניה (נתינים), וכתוצאה מזה, מופרדים ונפרדים מכלל האוכלוסייה. היהודים היו עתה נתונים לא רק לחסדי המדינה, המפלגה הנאצית והגסטאפו, אלא למעשה בידי כל האזרחים הלא יהודים בגרמניה. בכל מצב היה איום של האשמה ב"חילול הגזע", וזאת בעקבות החוק השני של נירנברג – "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", שאסר על נישואין בין גרמנים ליהודים, ואף על יחסי מין ביניהם. ההאשמה ב"חילול הגזע", הייתה עילה שכיחה לגינוי והוקעה. הטיפול של בתי המשפט הפליליים בהמבורג בנאשמים ב"חילול הגזע" היה נוקשה במיוחד, בעקבות הקמת חטיבה נפרדת של בתי דין מיוחדים לנושא זה.
בין השנים 1934-1937 עברה על הקהילה היהודית של המבורג תקופה שקטה יחסית, שסימנה אולי את האפשרות של הסתגלות לחיים תחת השלטון הנאצי. יחד עם זאת תהליך ההפרדה והבידוד נמשך. כעת החל, פחות או יותר, השלב הוולונטרי של יישום ה"אריזציה" בעולם העסקים. מצד אחד התהליך התגבר בעקבות גל ההגירה של 1933, ומצד שני עקב "הסכם ההעברה" שנחתם ב-1934, בין התנועה הציונית ובין הממשלה הנאצית. לפי הסכם זה אפשרו הנאצים לכ-20,000 יהודים בעלי הון להוציא חלק מרכושם בדרך של העברת סחורות לארץ ישראל יחד עם בעלי ההון המהגרים, (ובכך לאפשר ליהודים נוספים שאינם בעלי הון להיכנס לארץ). זו הייתה אחת מהסתירות הרבות שהיו בתוך הממשל הנאצי בתקופה זו, כיוון ש"הסכם ההעברה" נגד את "חוק מסי ההגירה".
נקודת המפנה הגיעה, לכל המאוחר, ב-12 לנובמבר 1938, עם כניסתה לתוקף של התקנה שהתקין גרינג בדבר "הרחקת היהודים מחיי הכלכלה בגרמניה". מכאן ואילך נכפה בכוח תהליך ה"אריזציה", כולל האיסור על יהודים להחזיק בנכסים. ב-2 בדצמבר 1938, פורסם באחד מעיתוני המבורג (Hamburger Tageblatt) שכתוצאה מהצעדים שנקט הרייך הגרמני לסלק את היהודים מהמרחב הכלכלי הגרמני, נסגרו כל 1,200 העסקים יהודיים שהיו עדיין בהמבורג, או הועברו לידים לא יהודיות. החל מקיץ 1938 נופקה לכל יהודי המבורג תעודת זהות מיוחדת, וכולם נצטוו לאמץ שם פרטי יהודי נוסף למטרת זיהוי.

 

קביעת שייכות לגזע ה"ארי" בעזרת סרגל סטנדרט לצבע השערות.

כרטיס לאבחון גנטי בנישואי תערובת בין ארים-בעגול לבן ויהודים-עגול שחור

 

הגירת יהודים ובריחה מגרמניה.

לפי מפקד האוכלוסין הרשמי בשנת 1933, עלה מספר היהודים בהמבורג שהצהירו על עצמם כנאמני הדת היהודית (מאמינים או שומרי מצוות), ל –16,885 איש. הקהילה באלטונה קטנה כמעט בשליש. אבל ב-1935, על פי סקר פנימי של הקהילה היהודית, פחת מספר היהודים בהמבורג ל15,000. וכך תוך כשנתיים איבדה הקהילה היהודית קרוב לרבע מכלל חבריה. על פי מפקד רשמי שנערך בהמבורג היו בחודש מאי 1939 רק 8,438 "יהודים שומרי מצוות", ועוד 1,500 הוגדרו כ"יהודים על פי גזעם", שהתגוררו בהמבורג רבתי. בנוסף, נרשמו עוד 4,187 כ"מישלינגים" (בני תערובת) מדרגה 2. תוך ארבע שנים, איבדו קהילות אלטונה והמבורג ביחד מחצית נוספת של חבריהן. מפקד פנימי בשנת 1940, מצא 7,088 יהודים, ועוד כ-897 "יהודים על פי גזעם".

 

קהילת היהודים בהמבורג עברו שלושה גלי הגירה: גל ראשון החל בתחילת הצרות והסתיים

   

בשנת 1933. הגל השני התעורר בעקבות חוקי נירנברג בשנת 1935, והגל השלישי בעקבות ליל הבדולח בשנת 1938. בהתחלה היו רבים שיכלו לתכנן בנחת את ארץ היעד להגירה, אך בסוף מדובר היה בבריחה, כמשמעה, ממאסר ע"י הגסטאפו וממשלוח למחנה ריכוז. ה"הגירה" הזו שינתה את הרכב הגילים בקהילה, יצרה שיעור גבוה במיוחד של זקנים ופוררה את מבנה הקהילה היהודית.  ביום 13 במאי 1939 הפליגה מנמל המבורג הספינה "סנט לואיס" כשעל סיפונה 930 יהודים שביקשו להגר לקובה. השלטונות סרבו לקבלם והספינה המשיכה לארה"ב, גם שם סרבו לקבלם והספינה חזרה לאירופה.
עוד לפני פרוץ המלחמה נוסדו ארגוני סיוע להגירה שסייעו בהקצאת רישיונות (סרטיפיקטים) הדרושים לעליה לארץ ישראל המנדטורית. הרישיונות נתנו לפי שתי אמות מידה עיקריות, גודל ההון, ומקצועות נדרשים במיוחד. בהמבורג נפתח סניף של המשרד הארץ ישראלי של הסוכנות

 

היהודית שמרכזו היה בברלין, בחסות הקהילה היהודית נפתח מרכז יעוץ לסיוע כלכלי. הארגונים  

יהודים עולים על הספינה "סנט לואיס" בהמבורג

הציוניים היו בדרך כלל אחראים לספק את תעודות התעסוקה וההכשרה הנדרשות. תנועת ההכשרה, סיפקה הכשרה אינטלקטואלית ופיזית, במיוחד בהכנה לעבודת כפים, כמו חקלאות עבור החלוצים המיועדים להתיישבות בא"י. בהמבורג הייתה גם הכשרה לימאים. ארגונים נוספים שסייעו בנושא ההגירה היו: ארגון "עזרה" היהודי בראשותו של מקס ורבורג (המבורג), ו"המשרד המרכזי לרווחת המהגרים היהודיים". הקהילה היהודית בהמבורג ניסתה, בדרכים חוקיות ולא חוקיות, לייצר אפשרויות הגירה באמצעות קשריה עם קהילות מהגרים בחו"ל. אין מידע על הגירה בלתי לגלית בתקופת הנאצים. אומדן של מספר המהגרים מהמבורג רבתי נע בין 9,000 ל-10,000.

 

הישרדות ועזרה הדדית

הנישול מכל כך הרבה מקצועות ועיסוקים, ההרחקה ממערכת החינוך הממשלתית, מאפשרויות הכשרה מקצועית, האבטלה וההוצאה ממערכת הרווחה הממשלתית, כל אלה הציבו קשיים ענקיים בפני יהודי המבורג, וחייבו התארגנות מחודשת מיידית של מבנה הקהילה. עד שנת 1938, יכולה הייתה הקהילה להתארגן כך, שיכולת ההישרדות היהודית המפורסמת תתממש ותתבטא באמצעות העזרה ההדדית הקהילתית. אחרי זה, מאות החוקים והתקנות שחוקקו הנאצים נגד ה"יהודים" ואין ספור הבעיות שנבעו מזה, לא אפשרו פעולה קהילתית מסודרת אלא רק צעדים ארעיים.
העזרה ההדדית של הקהילה היהודית אחרי שנת 1933 כללה ארבעה תחומים: סיוע כלכלי, רווחה סוציאלית, חינוך, ותרבות. היו קשרים כלכליים ארגוניים ואישיים עם מוסדות יהודיים ארציים. בעיות רבות נפתרו אך ורק בעזרת קשרים אישיים בלתי רשמיים, ומכורח הנסיבות המהלך היה צריך להיות קצר וחשאי

 
בגלל המעקב התמידי שהפעילו שלטונות המדינה, ובמיוחד הגסטאפו. בתחילה התגלו חילוקי דעות באשר  

 כאן אין שרות ליהודים

ליעדים הקשורים בסעד תעסוקתי. הנידוי הכלכלי והתעסוקתי הגדל והולך חייב את וועד הקהילה להשיג במהירות אוטונומיה יהודית בתוך המרחב הכלכלי של המבורג, שכוללת בנקים המסוגלים לסייע בהלוואות גישור, סוכנויות תעסוקה, ומערכת הכשרה והסבה מקצועית. בניגוד לצעדים אלה, טענו הציונים כבר מתחילת הצרות, שצריך למקד את כל המאמצים והמשאבים של הקהילה בעידוד עליה לארץ ישראל.

 

דאגה לנוער היהודי.

המצב המחמיר והולך בכל הקשור לחינוך והכשרה מקצועית, היה מהלך שהשפיע ישירות ועקיפות על הנוער היהודי. אחרי הפוגרום המאורגן על ידי הנאצים בליל הבדולח, שבמהלכו נופצו חלונות ונבזזו חנויות של יהודים, הוחרמו עסקים יהודיים ונאסרו יהודים רבים, נאסר על כל הילדים ה"יהודיים" ללמוד בבתי ספר גרמניים. גם לפני כן הייתה אנטישמיות בולטת בבתי הספר האלה.
התקנה של שר החינוך של גרמניה בקשר לקבלת ילדים "יהודיים" בבתי ספר, שהוכרזה ב-15.11.1938, וגרמה להרחקת כל הילדים היהודיים מבתי הספר הגרמניים, פגעה במיוחד במשפחות שנטו להתבוללות תרבותית, מכיוון שעכשיו האלטרנטיבה היחידה שלהם הייתה לשלוח את ילדיהם לביה"ס יהודי – שהיה בי"ס בעל אופי דתי זר להם. השאיפה להענקת חינוך גבוה לילדים הועמדה בספק כיוון שמוסדות אלה נחסמו בפני היהודים. גם לא כל ההורים או הילדים היו מעוניינים בהכשרה ציונית. הקהילה היהודית ייסדה את "הארגון לסיוע והכשרה", שעסק בהכשרת צעירים מובטלים במקצועות מיוחדים כדי לשפר את סיכוייהם להגירה. תנועות הנוער היהודיות עסקו באופן פעיל בהכשרת בני נוער, ועל כך בפרק נפרד.

 

בידוד תרבותי.

שלילת הזכויות האזרחיות והחוקיות של היהודים בידי הנאצים, אילצה את הקהילות היהודיות להתמקד בחיי התרבות והרוח בכדי לשמר את זהותן. בדצמבר 1937, היה עדיין אפשרי להקים בהמבורג, מרכז תרבות יהודי בהרטונגשטראסה (Hartungstrasse) מס' 9 (היום Hamburger Kammerspiele theatre). המאמץ התרבותי האחרון הזה להקים בית תרבות על ידי יהודים בשביל יהודים, איבד את משמעותו באוקטובר1941 כאשר ההגירה נאסרה לחלוטין, ובסוף שנת 1941 החלו המשלוחים של יהודים ברכבות למחנות השמדה.

 

סופה של ה"שיטה ההמבורגית" והפיכת הקהילה לאגודה דתית.

לא ניתן יותר היה לשמר את ה"שיטה ההמבורגית" הישנה. הבעיות נבעו מהקשיים הכספיים של חברי הקהילה, עוד מזמן המשבר הכלכלי העולמי בשנים 1930-31 והתוצאות הסוציאליות שלו, מהגל הראשון של ההגירה במחצית הראשונה של 1933, שבו עזבו את הקהילה אחדים מהמנהיגים הבולטים שלה, ומהלחץ הפוליטי של המדינה והמפלגה הנאצית. למזלה של הקהילה נבחר בסוף שנת 1935 ד"ר ליאו ליפמן Leo Lippmann, שהיה לפני כן המזכיר הראשון של מחלקת הכספים והגזברות של המבורג, להיות ראש הוועד המנהל של הקהילה היהודית. תוך זמן קצר הוא הצליח ליישם תכנית הבראה ולייצב את המצב הכספי של הקהילה, גם הודות להצלחתו בהגדלת תרומות חברי הקהילה בצורה דרסטית, וגם בדרך של מכירת נדל"ן. בזכותו הסכימו הוועד ואסיפת הנציגים הקהילתית, לעשות רפורמה מרחיקת לכת באדמיניסטרציה, כדי לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות. בשנת 1937, בצל התנאים הפוליטיים המשתנים, בוטלו הבחירות המיועדות לאסיפת הנציגים הקהילתית, ועל דעת הכל הוסכם שהאסיפה החדשה תכלול 7 חברים ליברלים, 5 אורתודוקסים, חמישה ציונים, וארבעה נציגים של "מפלגת הכלכלה".
בתחילת 1937, אוחדו הערים של אלטונה, וונדסבק והמבורג – וילהלמסבורג לעיר אחת, וזאת על פי חוק ממשלתי. ד"ר ליפמן ניצל את הזדמנות שצצה כדי לאחד את כל הקהילות היהודיות הנפרדות. קהילת אלטונה קיבלה את המעמד של אגודה דתית רביעית, ואילו ההנהלות של שתי הקהילות האחרות פורקו. אותה שעה, בהסכמה עם הקהילות הדתיות האחרות, נטלה הנהלת הקהילה של המבורג את האחריות הכוללת לחיי הדת בעיר. הסכמי המיזוג היו חייבים לקבל אישור ממשרד הפנים הגרמני, אגף החינוך והתרבות של המבורג, ומטה הגסטאפו בהמבורג. משרד הפנים הגרמני לא אשרו שימוש במלים גרמני –ישראלי, וגם לא את המילה "קהילה".

 

ד"ר ליאו ליפמן 1881 - 1943

כתוצאה מכך נאלצה הקהילה לקבל את התואר – אגודת הדת היהודית בהמבורג. (Judische Religionsverband Hamburg). עצם העובדה ש"השיטה ההמבורגית", אם כי זו המתוקנת, המשיכה לפעול בינואר 1938, הייתה הישגו האישי של ד"ר ליפמן. לקהילה היהודית המאוחדת החדשה לא היה כל עתיד אמיתי. לפי חוק ישן של המבורג, היה לקהילה היהודית מעמד של גוף ציבורי מכובד הנהנה מתמיכה ממשלתית בהתאם למספר חברי הקהילה. במארס 1938, בוטל המעמד החוקי הזה, עקב חוק חדש של הרייך ביחס לכל ההתאגדויות היהודיות. עם כניסת החוק הזה לתוקף, ירדה הקהילה למעמד של התאגדות. כתוצאה מכך איבדה הקהילה את זכותה לקבל חלק מכספי המיסים ששולמו ע"י חבריה. בעבר, הועבר לקהילה חלק מן המס (כ-9%) ישירות ממחלקת המסים הממשלתית. הפסקת התמיכה הממשלתית בקהילה גרמה לגרעון תקציבי חמור. בנוסף לכך, כל ההחלטות בענייני הקהילה היו צריכות מעתה לעבור אישור ממשלתי או מוסדי.
בעקבות הפוגרום של ליל הבדולח בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, פורק המבנה הקהילתי. הופסקה עבודתם המשותפת של הוועד המנהל ואסיפת הנציגים הנבחרת. בפקודה מיום 2 בדצמבר 1938, החליטה הגסטאפו שד"ר מקס פּלאוט Dr. Max Plaut, עורך הדין של הקהילה, יהפוך למזכיר האגודה הדתית ויהיה כפוף רק לגסטאפו. הפקודה הזו התבססה חוקית על סעיף מס' 1 ב"חוק להגנת העם והמדינה" משנת 1933. וכך מימשה הגסטאפו את שאיפתה הישנה, הכפפת הקהילה היהודית למדינה, ובעיקר לגסטאפו.

 

פירוק הקהילה היהודית בהמבורג.

בתחילת 1939 חדלו ארבע אגודות הדת לתפקד. ביולי 1939 נאלצה הקהילה להעביר את מערכות החינוך והרווחה וכן את העצמאות המנהלתית שלה לידי ה"ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה" (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland) שהוקמה בהתאם לתקנה מס' 10 של "חוק האזרחות של הרייך". כל ה"יהודים" (כפי הגדרתם בחוקי נירנברג) חויבו להצטרף להתאחדות. ההתאחדות הייתה אגוד רשום שמרכזו בברלין. הסניפים המקומיים של הארגון הזה תפסו את מקומן של הקהילות המקומיות. מטרת הארגון הזה הייתה עידוד ההגירה (הכפויה) מגרמניה. באוגוסט 1942, מוזגה אגודת הדת היהודית בהמבורג (הקהילה לשעבר) עם ה"התאחדות הארצית של יהודי גרמניה", ובסוף 1942 איבדה אגודת הדת היהודית (לשעבר: הקהילה היהודית) את מעמדה החוקי. בשנת 1943 פוזרה גם ה"התאחדות הארצית של יהודי גרמניה", ומעט היהודים שנותרו בהמבורג היו כפופים למרות ישירה של המשטרה.

 

פוגרום גירוש והשמדה.

כבר במהלך 1938 בוצעו מספר פעולות אנטישמיות ישירות ומוכוונות מלמעלה. למשל, ביוני 1938 נאסרו כל היהודים שהייתה להם הרשעה פלילית כלשהי בעבר, ונשלחו למחנות ריכוז. זה היה סימן שהמפלגה הנאצית והגסטאפו מתכוונים להפסיק את מדיניות עידוד ההגירה הכפויה. קרוב למאה מיהודי המבורג נפגעו מצעד זה. עם זאת היה באפשרותם להשתחרר אם יתחייבו להגר מיידית מהארץ.
המאסר והגירוש של כל היהודים ה"פולנים" באוקטובר 1938 נועד להיות צעד פרובוקטיבי שייצור קרע מדיני עם פולין. במבט לאחור, כל הצעדים האלה היו מהלכי פתיחה לקראת יישום התכנית להשמדת כל יהודי אירופה. הפוגרום בלילה שבין ה-9 וה-10 בנובמבר 1938, המכונה בציניות "ליל הבדולח של הרייך", כלל הרס של בתי כנסת, ניפוץ חלונות חנויות של יהודים, החרמת עסקים יהודיים, ומאסרים. יום זה היה ציון דרך בולט לתחילתו של תהליך הנידוי וההחרמה, הבידוד, הנישול מזכויות, הפיכתו של כלל העם היהודי לציבור של תת אדם.הוונדליזם המבוים היטב, סערת ההרס והרצח, היו מעשי

הפתיחה של ההשמדה הסופית של היהודים בגרמניה. העסקים חובלו, ובתי כנסת נהרסו בכל רחבי גרמניה. עם זאת, בית הכנסת של אלטונה ומוסדות הקהילה לא ניזוקו, בהוראת הגסטאפו. נאסרו קרוב ל-1,200 יהודים ונשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. אלה ששרדו יכולים היו להשתחרר תמורת התחייבות ל"הגירה" מיידית. ליהודי המבורג היה ברור שהמהלך המכונה "הפתרון הסופי לבעיה היהודית" החל. בחודשים הבאים, רבים מיהודי המבורג בחרו להתאבד.

ביולי 1941, הוטל על ריינהרד היידריך, שעמד בראש "המשרד הראשי לביטחון הרייך", לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי ל"ממש את פתרון הבעיה היהודית בכל מרחב ההשפעה הגרמני באירופה". היהודים בהמבורג אולצו לעבוד עבודת כפייה. ההכרח לעבור למה שכונה "בתים יהודיים", יצר את הגטאות שהיו המהלך הראשוני בדרך לגירוש והשמדה. בקיץ 1941, הוטל איסור זמני על הגירה, איסור שנקבע סופית בנובמבר של אותה שנה. בסתיו 1941, חויבו כל היהודים לסמן עצמם ב"טלאי הצהוב" וכך החל המצוד המאורגן אחריהם. בחודש אוקטובר 1941 בוצע משלוח (טרנספורט) של כ-1000 מיהודי המבורג בדרך להשמדתם. המשלוח כונה על ידי הנאצים בשם "הגירה". השיטה הייתה כדלקמן: כל יהודי קיבל "צו פינוי" Evakuierungsbefehl’ כולל הוראות לגבי כמות וסוג הבגדים והכסף אותו הוא רשאי לקחת איתו, וכן היום השעה והמקום (נקודת ריכוז) שבו הוא חייב להתייצב. את מפתח דירתו היה חייב להפקיד במשטרה תמורת תעודת פיקדון. מנקודת הריכוז הוסעו היהודים לתחנת הרכבת "הנובר" שהייתה תחנה קטנה לרכבות משא בשולי העיר, ומשם הוסעו לגטאות ומחנות השמדה. המספר של יהודי המבורג שהושמדו בשואה, עומד על 8,877. כמובן שבגלל אופי המקורות אי אפשר לסמוך על הדיוק שלהם, והאומדן הכללי עומד על 10,000 איש. במשלוח הגדול, ב-25 באוקטובר 1941 נשלחו יהודי המבורג לליצמנשטאט – לודז' שבמרכז פולין. משלוחים נוספים בוצעו ב-8 וב-18 בנובמבר 1941, למינסק ברוסיה הלבנה, וב-6 בדצמבר 1941 לריגה שבלטביה.

 

עד סוף 1941 הגיע מספר יהודי המבורג שגורשו מזרחה ל-3,198 איש. הקהילה מנתה עתה רק כ-4,050 איש, 80% מהם מעל גיל 40, ו-55% מהם מעל גיל 60. משמעות הדבר שבמשלוחים של 1941, נשלחו בעיקר צעירים. מתוך 4,050 היהודים שנותרו בהמבורג, 1290 "חיו בנישואים מעורבים". ב-1942, גורשו סך הכל 2,000 מיהודי המבורג – ב-11 ביולי נשלחו לאושוויץ, וב-15 וב-19 ליולי יצאו המשלוחים לטרזינשטאט בצ'כיה. רישומי הקהילה ליום 31 בדצמבר 1942, כוללים 1,805 יהודים שעדיין גרו בהמבורג, כמחציתם מ"הנישואים המעורבים" שהיו מועדפים.

תחנת הרכבת "הנובר" שבאיזור Lohseplatz בהמבורג, ממנה נשלחו היהודים למחנות ריכוז. כיום יש במקום רק עמוד זיכרון.
20 משלוחים (טרנספורטים) עם אלפי יהודים בוצעו מתחנה זו החלו ביום 20 למאי 1940 ונמשכו עד יום 14 לפברואר 1945.

 

סופם של יהודי המבורג.

ב-10 ביוני 1943 תפסה הגסטאפו את המשרד הראשי של הקהילה היהודית שהפך להיות המשרד המחוזי של ה"התאחדות הארצית של היהודים בגרמניה", והכריזה על פירוק כל ההתארגנויות היהודיות, ועל כך שכל היהודים שנותרו בהמבורג יגורשו לטרזינשטאט תוך ימים ספורים. מיד אחר כך חודשו המשלוחים שנמשכו עד 14 לפברואר 1945.
בליל ה-11 ליוני 1943, התאבד ראש הקהילה ד"ר ליאו ליפמן. ד"ר מקס פּלאוט נשלח למחנה מעצר, אך הצליח לברוח ובשנת 1944 הגיע לארץ ישראל. עבור הרב ד"ר יוסף קרליבך, שתי האופציות האלה לא היו פתוחות מסיבות דתיות ואנושיות. יחד עם חלק ממשפחתו, ובראש קבוצת יהודים מקהילתו שבהמבורג, הוא נשלח בשנת 1941 לריגה שבלטביה, שם נרצחו כולם ביום 26 במארס 1942.
                                                  בתמונה משמאל: גירוש היהודים לריגה בשנת 1941
             ביום 24.7.1943 החלה הפצצת העיר המבורג. על הרס העיר ראה כאן:

 


.* הפרק מבוסס על ספרה של פרופ' אינה סוזנה לורנץ: "יהודי המבורג בתקופת הרפובליקה הווימארית" (2 כרכים).  תרגום מאנגלית: יוסי אפנר – קרית טבעון.


6. היהודים בתקופת
הנאצים.
  5. היהודים בתקופת
הרפובליקה.
  4. היהודים בתקופת
הקיסרות.
   3. הקהילה היהודית
החדשה.
  2. קהילה גרמנית-
ישראלית.
  1. הקהילה היהודית
העתיקה.
  תוכן העניינים.  

| אודות האתר || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || קישור נוסף |

אתר אברהם אויגן מיכאליס - כפר הנוער הדתי. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2008
Eugen Michaelis - Kfar HaNoar HaDati History Site Copyright AGN © 2008

בניית האתר, עיצוב, מחקר, כתיבה ועריכה: רותי ואריה גילאי  והמרכז לאספנות